תמיר ניהול ציי רכב (1998) בע"מ נ' בן אבי

פסק דין

1. תאונת דרכים מיום 11.6.10 בכניסה לנמל תל-אביב.

רכב התובעת, נהוג בידי מר ארנו סייג (להלן: הנהג) נפגע על ידי קטנוע נהוג בידי הנתבע, אשר נפל על הרכב.

2.הנתבע טען בכתב הגנתו, בין היתר, כי התביעה הוגשה בתרמית, כיוון שבחשבונית התיקון של הרכב נכתב כי הוא הוכנס למוסך ביום 30.5.10, מועד שחל כשבועיים לפני התאונה. על כן טען הנתבע כי התובעת מנסה לעשוק אותו באמצעות תביעה על נזק שאירע לרכב לפני מועד התאונה שבה מדובר.

התובעת הגישה לעניין זה כתב תשובה, שאליו צורף תצהיר של בעל המוסך, ובו נאמר כי בשל תקלה במחשב נרשם בחשבונית יום 30.5.10 כמועד הכנסתו של הרכב למוסך, אך המועד שבו הוכנס בפועל למוסך היה: 28.6.10 (כשבועיים לאחר התאונה).

הנתבע טען כי תצהיר זה הוא שקרי אך חזר בו מבקשתו לקבוע מועד נוסף לדיון, על מנת שיחקור את בעל המוסך על תצהירו, בנימוק כי אין בידו לשאת בהוצאות אשר אפשר שיחוייב בהן, אם לא יפריך את האמור בתצהיר. הנתבע ציין כי אין בידו להוכיח, שהרכב הוכנס למוסך ביום 30.5.10, ולא במועד מאוחר לתאונה.

טענת התרמית אינה עומדת, איפוא, לדיון, והתקיים דיון בנסיבות התאונה, לגופן.

3.הנהג העיד כי התאונה אירעה בסביבות השעה 11:30. הוא עמד בפקק, בכניסה לנמל תל-אביב, הנתבע עקף אותו עם קטנועו, משמאל, ונעצר במקביל לרכבו, כשהוא מנסה להעמיד את הקטנוע על המדרכה מצד שמאל. בקטנוע היתה נוסעת שישבה מאחור. הנהג העיד כי הנוסעת נותרה ישובה באחורי הקטנוע, כאשר הנתבע העמידו על המדרכה, ואז איבד הקטנוע את שיווי משקלו ונפל על רכבו, ביחד עם הנוסעת.

הוגשו תצלומי הנזק ברכב, ת/ 1. הנתבע אישר כי הנזק שנראה בפינה השמאלית-קדמית של הרכב, בתצלום מס' 1, הוא הנזק שאירע בתאונה, אך טען כי הפגוש התלוש, שנראה בתמונה מס' 2, לא היה במצב זה לאחר התאונה. הנהג, מצידו, אישר כי לא זכור לו שהפגוש נתלש בעת התאונה.

4.הנתבע העיד כי הוא אמנם עקף, משמאל, את שורת כלי הרכב שעמדו בפקק, כשהוא נוהג בקטנוע במרווח שבין כלי הרכב לבין המדרכה, משמאלו. לפתע צעקה הנוסעת שישבה מאחוריו על הקטנוע, כיוון שקיבלה מכה בכף רגלה, מהמדרכה. בשל כך עצר הנתבע את הקטנוע, והוא והנוסעת ירדו ממנו על מנת לבדוק את רגלה של הנוסעת. הנתבע שולל את טענת הנהג, כי הנוסעת נותרה ישובה על המושב האחורי של הקטנוע וטוען כי גם היא ירדה ממנו. הנתבע טוען כי הוא והנוסעת עלו על המדרכה, ואת הקטנוע הוא העמיד על הכביש, ולא על המדרכה, כשהוא נשען על הרגלית שלו. הנתבע טוען כי הנהג הוא שפגע בקטנוע, בעת שהתקדם בכביש, והוא שגרם לנפילתו, ועל כן אין הנתבע אחראי לנזק שנגרם לרכב הנהג.

כנגד גירסת הנהג, כי הקטנוע נפל על הרכב מהמדרכה, העיד הנתבע: "הקטנוע עומד בצד שמאל של הכביש, אני והנוסעת עומדים על המדרכה, אני מסתכל על הרגל שלה, פתאום שומע רעש ומכה ורואה את הרכב מגיע ואת האופנוע עומד ליפול עליו. אני תופס בכידון האופנוע, אבל לא מצליח למנוע את המגע בין כלי הרכב".

ב"כ התובעת עימת את הנתבע עם כך, שלפי תיאור זה שלו, הוא לא ראה את הפגיעה עצמה.

הנתבע השיב על כך: "אני שומע פגיעה, מסתובב, רואה את האופנוע נופל, מנסה לתפוס אותו. איני יודע באיזה חלק של האופנוע הרכב פגע" (בעמ' 5 לפר').

לנוכח הפער בין גירסותיהם של שני הנהגים, שעלה אף מכתבי הטענות, היתה חשיבות לשמוע את עדותה של הנוסעת בקטנוע של הנתבע. הנתבע לא זימן את הנוסעת להעיד מטעמו, ולא היה לו הסבר לכך (בעמ' 4 לפר').

5.לאחר ששמעתי את הנהגים, מסקנתי היא כי התביעה הוכחה כנדרש. הנתבע נהג באופן אסור ומסוכן, כאשר במקום לנסוע כנדרש במרכז הנתיב, הוא עקף את כלי הרכב שעמדו בו, מבלי שיש במקום נתיב נוסף, אלא במרווח הצר שבין כלי הרכב לבין המדרכה, בתוך נתיב הנסיעה היחיד שבמקום. ואמנם, הנוסעת בקטנוע נפגעה תוך כך ברגלה.

גם בלי שאכריע בין גירסותיהם השונות של הנהגים: האם לאחר שעצר את הקטנוע העמידו הנתבע על המדרכה; והאם הנוסעת ירדה מהקטנוע אם לאו - הרי גם אם אלך על פי גירסתו של הנתבע, העמדת הקטנוע על הכביש, בנתיבם של כלי הרכב שנוסעים בו, היוותה יצירת מכשול בכביש.

הנתבע טוען כי הנהג הוא שפגע בקטנוע וגרם לנפילתו על רכבו, אך הוא אישר בעדותו כי לא ראה פגיעה זו, אלא שמע רעש ומכה, ואז ראה שהקטנוע נופל על הרכב, ניסה לאחוז בו, אך לא הצליח למנוע את נפילתו על הרכב. הנהג מצידו טוען כי הוא לא פגע בקטנוע, כיוון שעמד על המדרכה, וכי הקטנוע איבד את שיווי משקלו, בעוד הנתבע מנסה לייצב אותו, כאשר הנוסעת עדיין ישובה במושב האחורי שלו. הנתבע לא הביא את הנוסעת להעיד מטעמו, מבלי שנתן כל הסבר לכך. על כן קמה כנגדו החזקה הראייתית, כי לו העידה הנוסעת, היא לא היתה תומכת בגירסתו.

הנתבע אישר בעדותו, כי הוא הבחין שהקטנוע נופל על הרכב, וכי לא הצליח למנוע זאת.

הסיבה לנפילת הקטנוע יכולה להיות כגירסת הנהג, שאז ברור כי הנתבע אחראי לכך; ויכולה להיות סיבה אחרת שגרמה לאובדן שיווי משקלו של הקטנוע. על כל פנים, הנתבע עצמו לא ראה, שהנהג הוא שפגע בקטנוע.

במכלול הנסיבות הללו, מסקנתי היא שהתובעת הוכיחה את תביעתה כנדרש, במידת מאזן ההסתברויות.